מאז שיצאנו למסע המשפחתי בעולם ב 2016 הבנתי שאני מחפשת להאט.
הקצב של העולם המערבי מהיר לי מידי ואני מוצאת את עצמי מותשת לעיתים קרובות מידי.
בימים שלפני המסע, וגם שנה לאחריו, עבדתי כמורה לתיאטרון בבית ספר תיכון והחיים שלי נסובו סביב המרוץ להפקות. נהגתי לומר שהעומס בתחום הזה מתרכז בחודשים ינואר-מרץ, עד שהבנתי שהעומס מתחיל כבר באוקטובר ונמשך עד מאי-יוני, ללא ההפסקה, ימים ולילות, בחזרות עם קבוצות גיל משתנות, ומצאתי את עצמי עם הלשון בחוץ. אני לא חושבת שהייתה שנה אחת שלא נתפס לי הגב או איבדתי את קולי...
את אורית פרנפס פגשתי לראשונה בכנס "האטה בחינוך" שאורגן בשותפות עם מרכז ק.מה. באורנים, קבוצת הפייסבוק חינוך 2020, והקרן לעידוד יוזמות חינוכיות. היו אלה תחילת ימי הקורונה, והכל התנהל בזום. מה שמשך את עיני מיד עם קריאת התכנייה היה המושג "האטה בחינוך" ותהיתי, מה זה בעצם אומר? על תנועת ההאטה שמעתי זה מכבר ( ואם אתם לא מכירים, אני שמה לכם קישור בסוף הריאיון), אבל מה שלא היה לי ברור זה איך זה משתלב עם חינוך?
את הריאיון בפוסט הזה מלווים צילומיה המופלאים של נתלי תמיר, שכבר התארחה בעבר כאן בבלוג, הן כמרואיינת והן כצלמת. כשחיפשתי צילומים שיתחברו לנושא ההאטה, נזכרתי באפקטים המיוחדים האלה שנתלי יוצרת בצילומיה ( הכל צולם בטלפון הנייד!) , שכמו מאטים את הזמן דרך תנועת המים וידעתי שהם יתחברו נהדר. אם אתם לא מכירים את נתלי אני ממש ממליצה שתקראו עליה כאן, או על הסדנאות שלה כאן.
מהכנס ההוא הצטרפתי למפגשים מקוונים של פורום האטה בחינוך, שיזמו אורית ושותפותיה מיקה דפני וענת שפירא לביא (בחסות הקרן לעידוד יוזמות חינוכיות), ובהדרגה התחלתי להבין במה מדובר. לבסוף גם נפגשנו במפגש פיזי במכללת אורנים וחשבתי לעצמי שראוי שעוד אנשים ישמעו על היוזמה הנהדרת הזו ויעזרו להדהד אותה אל מורים והורים וביקשתי לראיין אותה.
אז מה הביא את אורית אל עולם ההאטה?
בתחילת דרכה, אורית למדה הוראת מדעי המחשב ומתמטיקה ולימדה במסגרות שונות ובהכשרות מורים ובהמשך נכנסה לתחום של פיתוח ומחקר. אחרי 12 שנה עברה עם המשפחה לארצות הברית, שם התחילה לימודי תואר שני באוניברסיטת ברקלי, והמשיכה לדוקטורט בחינוך מדעים וטכנולוגיה.
בכל השנים האלה הרגישה שהיא מנותבת מ"כוחות חיצוניים" ומאינרציה לתחום של חינוך מדעי וטכנולוגי. זה היה מעין מסלול שיש בו שביל אחד סלול מראש. השביל הזה הוביל באופן טבעי למסלול של קריירה אקדמית. לאחר שמונה שנים בקליפורניה, חזרה לישראל ישירות אל מסלול אקדמי, לימדה קורסים סביב הנושא של תהליכי למידה ומודלים חלופיים ללמידה והוראה, וערכה מחקרים בנושא של למידה עם ייצוגים ויזואליים וחוויות למידה משמעותיות.
"מאד נהניתי אבל היו הרבה דברים שלא התאימו לי" מספרת אורית, "כמו הריצה אחרי מאמרים, פרסומים וכנסים. משהו מאד מאד מהיר ותחרותי, וזה התגבר מאד כשקיבלתי תקן באוניברסיטת בן גוריון." הקצב המהיר של המסלול האקדמי, והשיקולים התמידיים ללכת בנתיבים מקדמים, לא היוו עבור אורית מרחב מאפשר. היא הרגישה שקשה לה להעמיק, ועוד יותר מזה, שאין לה אפשרות לשוטט או ללכת לאיבוד במחוזות שלא ברור לאן יובילו, גם אם הלב והתחושות מבקשות לנוע לשם.
באותה תקופה, סביב 2012, החלה אורית להתוודע לתנועת ההאטה, דרך רונה שפריר (שגם היא התראיינה כאן בבלוג, אך אני כלל לא ידעתי על הקשר ביניהן). "באחד הפוסטים שמה רונה לינק לאתר של תנועת ההאטה, ואני קראתי וראיתי שאפשר לחיות אחרת. אפשר לחיות יותר לאט! זה השפיע עליי באופן מאד עמוק. התחלתי לחפש מקום של חיים מאוזנים יותר" היא מספרת.
לאחר לבטים רבים, ותהליך ארוך ומעמיק אורית החליטה לעזוב את האקדמיה ולחפש מחדש את האיזון שלה ומה היא באמת רוצה לעשות. היא נחשפה אל הפילוסופיה של יוג'ין ג'נדלין והתחילה ללמוד התמקדות – פרקטיקה שג'נדלין פיתח. "זהו תהליך המאפשר לנו להקשיב לרבדים עמוקים בתוכנו, אשר בחשיבה הרגילה אין לנו גישה אליהם. זוהי דרך עדינה ועוצמתית להיות בקשר עם החוויה הפנימית שבתוכנו, חוויה שאותה אנו חשים אך היא עדיין לא נוסחה במילים", מסבירה אורית. מתוך החיבור בין הפילוסופיה של ג'נדלין לבין עולמות החינוך והלמידה התפתחה הגישה שלה שנקראת "למידה מתנועת החיים"- באתר שלה היא מסבירה שזוהי "גישת למידה שמבקשת לבחון את רעיונותיו הייחודיים של ג'נדלין בתוך שדה הלמידה, כדי ליצור מבט חדשני ורענן על תהליכי למידה של בני אדם קטנים וגדולים".
החיבור שנוצר אצלה בין תנועת ההאטה לבין חינוך נולד במקרה, כאשר האזינה לאחד הפודקאסטים של עמית נויפלד, מוביל תנועת ההאטה בישראל. היא אמנם הכירה היטב את תנועה ההאטה עוד קודם, אבל דווקא הפעם נפל האסימון, והיא זיהתה קשר ברור בין הרעיונות של תנועת ההאטה לבין גישתה לחינוך.
היא פנתה אל עמית נויפלד, ושאלה אותו אם במקרה כתב משהו על האטה וחינוך בבלוג שלו - באתר "Slow" והתרגשה לגלות שבאופן פלאי, ממש לפני יומיים, פנתה אליו גם אשת חינוך נוספת, מיקה דפני, מהקרן לעידוד יוזמות חינוכיות, בנוגע לאותה סוגיה בדיוק.
מיקה ואורית הכירו עוד קודם והן קבעו להיפגש ולשוחח על החיבור בין האטה וחינוך. בחיים שלפני הקורונה הפגישה תוכננה להיות פנים מול פנים, אך הן התקשו לקיים אותה מטעמי מרחק, תיאום זמני נסיעות וכו'.. עברו חודשיים-שלושה, והקורונה הופיעה. עכשיו, כבר, היה קל ומיידי לקבוע פגישה בזום. מיקה הביאה איתה את ד"ר ענת שפירא לביא, מרצה וסופרת ועוסקת בהתחדשות פדגוגית. בפגישה הזו נולד הפורום של "האטה בחינוך".
שבועיים לאחר הפגישה הזו התקיים מפגש הפורום הראשון של "האטה בחינוך", שלאחריו התקיימו מפגשים נוספים אחת לחודש. למפגשים הוזמנו נשות ואנשי חינוך שמעוניינים להצטרף. עד היום, המפגשים מהווים מרחב לשיח סביב נושאי האטה בחינוך שמביאים דוברים, בכל פעם דוברים אחרים ונושאים אחרים. באופן מעניין, הקורונה אפשרה את התרחבות פעילות הפורום במהירות, דווקא בגלל שכולם האטו קצב והמפגשים התקיימו בזום. "בנוסף, הטלטול של הקורונה עודד אנשים לבחון את מה שעד אז היה מובן מאליו בחייהם. הרבה אנשים הרגישו שהכול מואץ בקורונה כי כל מרחבי החיים מתערבבים, ויחד איתם היו גם הרבה אנשים שהרגישו שהם מאטים... בכל מקרה נשאלה השאלה 'כיצד אני רוצה לחיות את החיים שלי?' ותנועת ההאטה מחוברת מאד לשאלה הזו" מספרת אורית.
באותם ימים פרסמה אורית מאמר שנקרא "ללמוד לאט" באתר של תנועת ההאטה ובו היא מציפה את הבעיות הקיימות במערכת החינוך שנובעות מהאצה – המרוץ אחר הספק, שינון וקליטת הידע, לקראת מבחנים, פעמים רבות על חשבון הבנה, העמקה, חשיבה ביקורתית ועוד.
אז מה זה בעצם אומר להאט בחינוך?
"מהזווית האישית שלי זה אומר לחזור לקצב הפנימי שלי, לקצב שאני מובילה, שלא דוחפים אותי", אומרת אורית. "הוא משתנה כל הזמן וזה בסדר. אולי כרגע אני איטית וזקוקה להיות בשקט, בשהייה, ואני יודעת שיגיע זמן שאני אתחיל להתחבר ואז הקצב יהיה מהיר יותר.
אני מחפשת למידה שנובעת מתוך הלומד, החיבור הפנימי נראה לי קריטי כדי שילדים יוכלו באמת ללמוד בצורה משמעותית להם, שהם חיים אותה, ובשביל זה אנחנו צריכים קצת להרפות ולשחרר ולהפסיק להגיד "אוי ואבוי הוא לא מתקדם". המקצבים האלה משתנים כל הזמן.
זה לא אומר שאנחנו כמבוגרים לא צריכים להיות שם בנוכחות גדולה, לאפשר ולתמוך בדברים, אבל כן להוריד את הלחץ מלהספיק את החומר כל הזמן. מה אנחנו מנסים להספיק?".
יש להאטה בחינוך עוד ממדים רבים, כפי שנראה בהמשך, אך בעיניי לפחות זוהי שאלת השאלות.
איך עושים את זה? איך מאפשרים למידה דיפרנציאלית וגלית כזו?
"זו באמת שאלת מיליון הדולר. כי אנחנו מדמיינים את הילד היחיד, שאנחנו מטפחים כפרח, והמעבר לקבוצת ילדים הוא שונה.”
נקודת המוצא מבחינתה של אורית היא השאלה לאן הולכת תשומת הלב שלנו, כאנשי חינוך, כאן ועכשיו, בעת העבודה החינוכית. "האם אנחנו ממוקדים בחומר הלימוד, בדרישותיו, ובצורך להספיק כך וכך תכנים", היא שואלת, "או שאנחנו מתייחסים בתשומת לב ללומדים – בעיניים שלהם, בתנועות הגוף שלהם, בארשת פניהם, במעורבות שלהם וכו'? זה מחייב קצב אחר, הווייה אחרת.
אני חושבת שזה עניין של שיטות ההוראה שלנו. היום יש פתיחות לעבודות בקבוצות ולעבודות חקר ובכל זאת במרבית הכיתות רואים הרצאות ולפעמים דיונים שהמורה מנחה.
ברגע שזו הרצאה, הלמידה מתבצעת לפי המקצב של המורה, הוא לא יכול להיות קשוב לכל הילדים – חלק בקצב שלו וחלק לא. כדי שהילדים יוכלו לעבוד בקצב שלהם יש צורך ביותר אינטראקציות – עבודה בקבוצות, עבודה אישית, עבודת חקר, פרויקטים, למידה רב גילאית וריבוי כלים. זה אומר לשבור את המבנה של כיתה סטנדרטית של מורה שעומד מול קבוצת תלמידים".
אורית מעירה שלתחושתה היא לא ממש מחדשת כאן, אלא חוזרת על דברים שידועים כבר שנים רבות בתחום החינוך. אני מקשה ושואלת, אם כך, מדוע זה לא מתרחש בפועל? והיא משיבה את מה שידוע גם כן – שנדרש כאן שינוי מערכתי. ועם זאת, לתפיסתה יש בידי מנהלי אגפי חינוך, וגם בידי המנהלים' האוטונומיה והיכולת לעשות שינויים רדיקלים ומשמעותיים. ישנם בתי-ספר שכבר עכשיו מובילים שינוי ברוח "האטה בחינוך".
תרשים עקרונות
כשהקורונה אפשרה להיפגש, אורית, מיקה וענת נפגשו לראשונה שלושתן פנים אל פנים. זה היה מפגש משמעותי וארוך שהוקדש לעבודה על מסמך עקרונות. מספר חודשים לאחר שמרחב "האטה בחינוך" התחיל, כבר היו הרבה רעיונות ונושאים שקשורים להאטה בחינוך, והורגש צורך לעשות מעט סדר ולשתף את העולם בכל מה שנצבר עד כה.
"ערכנו רשימות וניסינו לארגן את המידע, והיה קשה מאד לעשות זאת באופן ברור. ואז ענת שלפה בריסטול גדול והתחילה לצייר בלוקים ובתוכם כתבנו את העקרונות. כך נולד התרשים. את התרשים הזה שלחנו לכל קהילת "האטה בחינוך", קיבלנו מאות ההערות ונפגשנו שוב בזום כדי לארגן את המידע מחדש. היה לנו חשוב ליצור את התרשים יחד עם חברי הקהילה, כי אנחנו לא רואות את עצמנו כצוות פיתוח, אלא צוות שמוביל תהליך, אין לנו תשובות מוגמרות. את העיצוב הנוכחי איירה שרית עציץ".
"בתרשים ניתן לראות את מקורות ההשראה בתחתי הדף, את ששת העקרונות המרכזיים, שמכל אחד מהם נובעים מספר היבטים", מסבירה אורית. "יש חפיפה מסוימת בין חלק מהעקרונות וההיבטים וייתכן שהתרשים הזה עוד ישתנה, אבל כרגע הוא משרת אותנו ".
קהילאט
מה ההבדל בין הפורום לקהילה? אני שואלת. "במפגשי הפורום שלנו (עד עתה היו 15), מגיעים אנשים רבים. ישנו גרעין די קבוע, אבל רוב האנשים לא מגיעים באופן עקבי. היה לנו חשוב לעבוד עם קבוצת אנשים קבועה, ולהמשיך בחשיבה ובפיתוח משותפים. לשם כך, הקמנו את קהילאט (קהילה – לאט).
למפגשים של הקהילה (אחת לשישה שבועות) מגיעה קבוצה קטנה וקבועה של אנשים (10-15 אנשים) ואנחנו מביאות למפגשים נושאים שאנחנו עובדות עליהם בחשיבה משותפת, לדוגמה, איסוף של פעילויות מהשטח והצגתם באתר, או עדכון תרשים העקרונות".
מה החזון שלך עבור החינוך?
"כשאני חושבת על החזון לעתיד אני לא חושבת שכולם צריכים להיות איטיים, אבל הייתי רוצה לראות איכויות של האטה במערכות חינוכיות. למשל, חוויית למידה נינוחה יותר, פחות עמוסה, פחות לחוצה - שנותנת מקום לחיבור אישי, להעמקה, ולביטוי אישי. זמן ומרחב למפגשים בינאישיים משמעותיים. פיתוח יכולות והזדמנויות של התבוננות החוצה וגם פנימה ועוד. אני מאמינה שילדים שניתנת להם ההזדמנות ללמוד בנחת, בזרימה, מתוך חיבור אישי ומכוונות פנימית, הולכים לבית הספר בהתלהבות, יש להם דרייב, משהו מניע אותם ומאיר להם את העיניים בברק וגורם להם לראות הרבה משמעות במה שהם עושים."
אורית מוסיפה שההאטה היא נתיב ללכת בו שמאפשר לעשות את הדברים האלה ודרך ההאטה אנחנו רותמים את המשמעות. ההאטה היא הדרך. היא למעשה דרך חיים. היעד זה הפירות –
ה- wellbeing של הילדים, הצמיחה שלהם, ההנאה, החיבור של הילדים והמשמעות".
אני מסיימת את השיחה עם אורית ונשארת עם מחשבות רבות. על מערכת החינוך, על עצמי כמורה לתיאטרון (לשעבר), על הסטודנטים להוראה שאני פוגשת, ועל הילדים שעמם אני מתרגלת קריאה באופן פרטי. בכמה מהמרחבים האלה מתאפשרת האטה? מה צריך לקרות כדי שיהיה עוד מקום להאט את הקצב?
אלה שאלות שכנראה ימשיכו ללוות אותי.
שירה והשראה
בכל אחד מהראיונות אני מבקשת מהמרואיינים לבחור שיר שמעורר בהם השראה. אורית הציעה שני שירים. האחד, היה כבר בבלוג ונמצא בפלייליסט של הבלוג. זהו השיר המופלא "כל הדברים היפים באמת" של דניאלה ספקטור, שמתחבר באופן נהדר לנושא ולמהות של האטה בחינוך.
השיר השני הוא השיר "אני הולכת אליי" שכתבה לאה גולדברג ( לחן נחצ'ה היימן, בביצוע חווה אלברשטיין). " בשיר היא אומרת - אם עד עכשיו הלכתי אל כיוון חיצוני, עכשיו אני הולכת אליי. מצאתי את הדרך אל עצמי, הדרך שלי, לא זו שאחרים ניתבו עבורי" אומרת אורית. "בעיני גם השיר הזה מתחבר להאטה, שכן חלק מהעניין שמאפשרת ההאטה היא ההתבוננות על עצמנו, היכרות עם עצמנו, וזהו בעצמו תהליך למידה".
השיר הזה מתחבר לפלייליסט של בלוג, מלא שירים מעוררי השראה שבחרו המרואיינים. מוזמנים להאזין.
על הצלמת:
נתלי תמיר, Upsiderit, מומחית להיפוך נקודת המבט, בעלת המותג ׳מתחת לאף׳.
נתלי מרצה ומנחה סדנאות צילום בנייד בארץ ובעולם, מנהלת את קהילת צילום בנייד ׳מתחת לאף׳ שהקימה בפייסבוק.
בעברה הייתה ראש מסלול לתקשורת חזותית במכללה בפריסה ארצית, וגם מעצבת אינטרקטיב ומנהלת המעבדה לסקרנות באונ׳ ת״א.
מומלץ מאד לעקוב אחר דף האינסטגראם שלה, דף הפייסבוק שלה האתר שלה.
בימים אלה ממש ועד ה 24.3.22 מוצגת תערוכה שלה בספרית סוראסקי באוניברסיטת תל אביב.
להרחבת מעגלי החוויה
להמשך קריאה מוזמנים לקרוא באתר של אורית, למידה מתנועת החיים.
האתר של האטה בחינוך.
הכתבה " ללמוד לאט" באתר של תנועת ההאטה שיזם ועורך עמית נויפלד .